דין בסיס לדבר האסור

גדרו היסודי של דין 'בסיס לדבר האסור' בהלכות שבת ובירור שורש איסורו נבחנים לאור דברי רש"י (שבת קמ"ב ע"ב), הקובע כי הנחת מוקצה על גבי כלי בכוונה תחילה מחילה על הכלי עצמו שם מוקצה ואוסרת את טלטולו. במוקד העיון ניצבת סתירת הסוגיות בין המשנה שם, הפוסקת כי באבן המונחת על פי חבית חל דין בסיס ואין להטותה אלא בשוכח, לבין המשנה בדף מ"ט ע"ב והסוגיה בדף נ"א ע"א בעניין גיזי צמר שהונחו על גבי כיסוי או קדרה טמונה, מהן עולה שאין הכלי נאסר ורשאי לנער את המוקצה אף בהנחה מדעת.

ליישוב סתירה זו מתבארת שיטתו המרכזית של בעל המאור, המחלק בחקירה יסודית בדיני התשמיש: אין כלי נעשה בסיס אלא אם הוא משמש את הדבר המוקצה שעליו, ואילו כאשר המוקצה הוא המשמש את הכלי – כדוגמת גיזי צמר המשמשים להטמנת הקדרה ולשמירת חומה – אין הכלי נטפל אליהם ולעולם אינו נאסר בטלטול. יסוד זה פותח פתח לבירור שיטות הראשונים הנוספות בסוגיה, ומשליך ישירות על גדרי טלטול כלים שמונח עליהם מוקצה לצורך שימורם או להגנתם בשבת.