גדר בישול דאורייתא - נ''מ האם תרמוס חשוב כלי ראשון?

גדרו היסודי של איסור בישול בשבת בכלי ראשון שהוסר מן האש נבחן מתוך סוגיית הגמרא במסכת שבת (דף מ"ב ע"ב) במשנת "האילפס והקדרה", תוך בירור שיטות תנא קמא ורבי יהודה בנתינת תבלין, וההבחנה שבין תבלינים המתבשלים בקלות לבין בשר שור ומלח. בליבת העיון עומדת חקירת תוקף האיסור – האם בישול בכלי ראשון שאינו על גבי האש אסור מן התורה או מדרבנן – לאור שיטת הירושלמי ש"אין בישול ברור אלא כשהאור מהלך תחתיו", כפי שהבינו הרמב"ן והרשב"א (עבודה זרה ע"ד ע"ב) וכפי שדייקו בעל ה'אגלי טל' (מלאכת האופה ס"ק כ"ג) ו'ערוך השולחן' מלשון הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ב), לעומת שיטת הר"ן ופירוש 'קרבן העדה' לפיהם תלמוד בבלי חולק על הירושלמי ורואה בכלי ראשון בישול דאורייתא גמור.

בירור מחלוקת זו נוגע בעצם הגדרת מעשה הבישול – האם הוא תלוי במציאות של 'אש מהלכת תחתיו' המבשלת בכוחה, או שמא בחום הנאגר בגוף הכלי המרתיח ומבשל את הנתון בתוכו. מתוך יסודות עיוניים אלו נפרסת ההשלכה המעשית האקטואלית באשר לדינו של תרמוס ביתי בימינו: האם כלי המשמר ומבודד את חומו נדון ככלי ראשון מובהק לעניין איסור דאורייתא של נתינת מאכלים ותבלינים לתוכו, או שמא העדרו של מקור חום פעיל מגדירו ככלי שני ומפקיע ממנו את גדרי הבישול.