פסיק רישא באיסור דרבנן

גדרי דין 'פסיק רישא' באיסורים דרבנן עומדים בתווך שבין גדרי מלאכת מחשבת לבין שאלת הגדרת הכוונה, ומבררים האם הידיעה הברורה על תוצאת המעשה יוצרת כוונה גמורה, או שמא חסרון הרצון ב'לא ניחא ליה' מפקיע את עצם האיסור. סוגיית הגמרא במסכת סוכה (לג ע"ב) בדין ממעט בענבי ההדס כשיש לו הושענא אחריתי מהווה את שורש הדיון: בעוד שבעל 'הערוך' למד ממנה להקל בכל פסיק רישא דלא ניחא ליה אף באיסורי תורה, בעלי התוספות (שבת קג ע"א, כתובות ו ע"א) והרמב"ן ביארו כי ההיתר מצטמצם לאיסורי שבות ודרבנן בלבד, או למקום מצווה ותיקון מועט.

סברות הראשונים מתחדדות בחקירה האם פסיק רישא דלא ניחא ליה פטור מן התורה משום שנחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה ולפיכך נאסר מדרבנן, או שמא בהיעדר רצון אין כאן כוונה כלל. הכרעת מרן השולחן ערוך (אורח חיים סימן ש"כ) – הנוטה מעיקר הדין להחמיר אך מלמדת זכות על הנוהגים להקל כדעת 'הערוך' – נבחנת לאור יסודות אלו, ומתווה את הנפקא-מינה המעשיות לדיני שבת בפעולות שתוצאתן הוודאית כרוכה באיסור דרבנן.