הלכות גרמא בשבת - חלק ב'

גדרי מלאכת גרמא בשבת וההבחנה היסודית שבין מעשה ישיר והסרת המונע לבין פעולה הנעשית לאחר זמן, עומדים במוקד העיון לאור סוגיית 'בדקא דמיא' בסנהדרין (עז ע"א) וסוגיות מסכת שבת (מז ע"א ו-קכ ע"א). מתוך יישוב הסתירה שבין איסור הנחת כלי תחת הנר לקליטת הניצוצות לבין ההיתר להניח כלי חרס מלאים מים בפני הדליקה, מתעמתות שיטות רבנו פורת, רבנו תם והריטב"א, ומתלבן החילוק המרכזי שנתקבל להלכה בשולחן ערוך בין 'גרם כיבוי' המותר לבין 'קירוב כיבוי' האסור. יסוד זה מתברר בהשלכתו המעשית לגבי הזזת זיזים ב'שעון שבת', כפי שהכריעו החזון איש (או"ח סימן ל"ח ס"ק ב') ובשו"ת 'תפילה למשה' (חלק ב' סימן כ"ג) להגדיר פעולה זו כגרמא וכוח שני גמור ולא כקירוב כיבוי.

סייג נוסף בדיני גרם כיבוי נפתח לעיון מתוך סוגיית מסכת ביצה (כב ע"א) בדין המסתפק שמן מן הנר שחייב משום מכבה. הדיון מעמיק בסברת התוספות, התולים את החיוב בהכחשת השלהבת באופן מיידי וממילא מצדדים בהיתר חיתוך חלקו התחתון של נר שעווה, לעומת שיטת הרא"ש הרואה בעצם הפגיעה בחומר הדולק פעולת כיבוי; בעקבות כך נפרסות הבנותיהם של ה'בית יוסף' וה'מגן אברהם' בגדרי הנגיעה בגוף הבעירה, ומשמעותן הלכה למעשה בשימוש בנרות שעווה ובאמצעי תאורה שונים בשבת.