פסיק רישא באיסור דאורייתא

יסודות גדרי 'דבר שאינו מתכוון' ודין 'פסיק רישא' מתבארים למן סוגיית הגמרא במסכת שבת (מו ע"ב) בעניין גורר מיטה, כיסא וספסל, שבה נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה הן באיסורי שבת והן באיסור כלאיים. בירור שורש הפטור מתרחב אל גדרי שאר איסורים לאור המשנה בבכורות (לג ע"ב) בדין הקזת דם בבכור וחשש הטלת מום, ובסוגיה בשבת (קלג ע"א) אודות מילת קטן שיש לו בהרת בעורלתו; שם נחלקו אביי ורבא האם הצורך בריבוי מן הפסוקים נצרך לרבי יהודה האוסר אינו מתכוון מן התורה, או לרבי שמעון במקום שבו המעשה מוגדר כפסיק רישא.

במוקד העיון עומדת השאלה היסודית האם פטורו של רבי שמעון נובע מגדרי 'מלאכת מחשבת' הייחודיים להלכות שבת ומשם הוקש לשאר מצוות, או שמא מדובר בכלל מהותי שאין לחייב על תוצאה שלא נתכוון לה כלל. על מדוכה זו נחלקו רבותינו הראשונים בהכרעת ההלכה, כאשר מחד גיסא ניצבת שיטת ה'שאילתות' הסובר שאין הלכה כרבי שמעון אלא בשבת בלבד ובשאר איסורים קיים איסור דאורייתא כרבי יהודה, ומאידך גיסא שיטת התוספות והר"ן הפוסקים כרבי שמעון בכל התורה כולה, ומבארים את ההשלכות המעשיות העולות מגדרי איסור אלו.